החלטה בתיק דנ"א 3482/04

           עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק-הדין שניתן בע"א 3214/98 אמנון שלוס נ' רגומי (1978) בע"מ (טרם פורסם).

2.        פרשה זו שלפנינו תחילתה בשנת 1981, ומאז פירנסה כמה וכמה הליכים משפטיים. נקצר אפוא במקום שיכולנו להאריך, ונספק עצמנו באומרנו כי בפסק הדין נושא העתירה אישר בית-המשפט העליון פסק דין שפסק בית-המשפט המחוזי ואשר קיבל (בחלקה) תביעת נזיקין שהגישה מבוטחת - המשיבה - שפוליסת הביטוח שלה בוטלה משום שמסרה לחברת הביטוח פרטים מטעים כנגד סוכן הביטוח - העותר - שהפיק את הפוליסה וסייע לה במסירת אותם פרטים מטעים. סוכן הביטוח חויב אפוא לפצות את המבוטחת בגין חלק ניכר מן הנזקים שנגרמו לה בשל ביטול הפוליסה.

3.        כל שלושת שופטי ההרכב הסכימו לתוצאה הסופית - חיובו של העותר בתשלום פיצויים - ואולם בצד ההנמקה נחלקו דעות השופטים. דעה אחת - דעתו של השופט גרוניס, לה הסכים המישנה לנשיא (בדימ') אור - היתה, כי העותר הפר את חובת הזהירות אותה חב סוכן ביטוח למבוטח, ובכך התרשל כלפי המשיבה. העותר היה בקי בכל פרטי העניין, והוא שהינחה את המשיבה כיצד למלא את הטפסים מבלי שהעמיד אותה על הסכנה שבתשובותיה; ואף שהמשיבה נטלה חלק במילוי הפרטים המטעים, הנה "ידיעתה ... על היות התשובות הנזכרות מטעות אין בה כדי לשלול את התרשלותו של [העותר]. למשיבה אין כל ניסיון מקצועי בענף הביטוח. זו הסיבה שהיא נעזרה בשירותיו של [העותר]" (עמ' 10). נמצא אפוא, כי בנסיבות העניין התרשל העותר כלפי המשיבה, ועל-כן חייב הוא לפצותה חסר אשם-תורם של המשיבה. השופטת פרוקצ'יה - שהסכימה כאמור לתוצאה - סברה כי העותר והמשיבה היו שותפים להטעיה, וכי בנסיבות אלו אין זה ראוי ונכון להסב את פסק הדין על עוולת הרשלנות. יחד-עם-זאת, לדעתה יש לראות בעותר מעוול במשותף עם המשיבה, ומכאן שעליו לשאת בחלק מתוצאות העוולה - הנזק שנגרם למשיבה בשל ביטול הפוליסה.

4.        עתירתו של העותר לדיון נוסף מכוונת עצמה כנגד פסק דינו של הרוב, שאליבא דעותר פסק "[]הלכה []חדשה [ה]קובעת, לראשונה במשפט הישראלי וככל שמצינו, במשפט העמים בכלל, כי כאשר שניים חברו יחיו להטעות ולרמות צד שלישי והמרמה לא צלחה, קמה זכות לרמאי הראשי, אותו באה המרמה לשרת, להשיג משותפו למעשה את אשר ביקש להשיג מן הקורבן". "הרמאי הראשי" היא המשיבה; "השותף" הוא העותר; "הקורבן" היא חברת הביטוח; וטענת העותר היא, בתמצית, כי פיצויה של המשיבה - "הרמאי הראשי" - סותרת עקרון יסוד במשפט ולפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה".

5.        דין התביעה להידחות. טענתו של העותר נדונה בידי השופט גרוניס אשר ראה לדחותה לאחר שנמצא לו כי "במקרה דנא לא נמצא לפנינו, כי התנהגותה של המשיבה לוותה בחוסר תום לב או בכוונה לרמות את [חברת הביטוח]" (עמ' 11). יתר-על-כן, השופט גרוניס הותיר בצריך עיון את השאלה מה דין הוא מקום בו "סוכן הביטוח ממלא הצעת ביטוח באופן מטעה עבור המבוטח בהתאם לרצונו הבלבדי של המבוטח, על אף ידיעתו כי תשובותיו של המבוטח הינן מטעות" (עמ' 10). מסקנתו של בית-המשפט - דעת רוב השופטים - יסדה עצמה בסוגיה זו על מימצא עובדות רלוונטי. ובכלל, בדונו בסוגיית התרשלותו של העותר בחן בית-המשפט את נסיבות העניין - את חלקו של העותר ואת חלקה של המשיבה - את העובדות שלעניין, ועל כל אלה בנה את מסקנתו. מסקנה זו אין בה כל הלכה לדון בה בדיון נוסף (ראו: סעיף 30 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984). אכן, השופטת פרוקצ'יה הסתייגה ממסקנות אלו, ואולם ביסוד חוות-דעתה - שהיתה חוות-דעת יחידה - עמדה תשתית עובדתית שונה מעט ולפיה היו העותר והמשיבה שותפים למעשה העוולה.

6.        יתר-על-כן: מקרהו של העותר מקרה יחיד ומיוחד הוא, ומקורו במצב החוקי ששרר לפני חקיקתו של חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981. חוק זה, שתחילתו היתה חודשים מספר לאחר קרות המקרה שלפנינו, מסדיר את הסוגיות שעלו בפסק-הדין, ולו היה חל על ענייננו היו נפתרות כל השאלות משפטיות שנתעוררו בגידרו (ראו פסקה 9 לחוות דעתו של השופט גרוניס). הדיון הנוסף, כידוע, הליך נדיר וחריג הוא הנערך במקרים ספורים בעלי חשיבות החורגת מגדר אותו מקרה עצמו, ומשנמצא לנו כי סוגיה משפטית שעל הפרק נפתרה בגדר חוק שלפני למעלה מעשרים שנה, אתקשה מאוד לומר כי סוגיה זו ראויה היא כי ידונו בה היום דיון נוסף.

7.        העתירה נדחית. בערעור לא נפסקו הוצאות - ובצדק כך. לא כן בענייננו. העותר ישלם אפוא למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח.

היום, ד' בתמוז תשס"ד (23.6.2004).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: